ת"א 8140-06-12 – "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' חאלד שדאפנה בע"מ ואח'

בפסק דין אמיץ וחד נקבע כי הנתבעות הפרו את סימן המסחר של דלק ועברו עבירה של גניבת עין כנגד התובעת. ונפסקו סכומים נכבדים כפי שיתואר בהמשך.

המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע ופסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין שימוש של הנתבעות בסמליה המסחריים של התובעת ובשל הפרת סימן המסחר הרשום שמתייחס לשמה המסחרי של התובעת בתחנות תדלוק המופעלות על-ידי הנתבעות ביישובים כפר יאסיף ואכסאל.

התובעת ביקשה מבית המשפט להורות לכל אחת מן הנתבעות להימנע מעשיית שימוש בסמלים המסחריים של התובעת או בסמל דומה שיש בו חיקוי, זיוף או העתקה שלהם , ולפצות את התובעת בתשלום 100,000 ₪ מכל אחת מן הנתבעות, כפיצוי מרבי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות .

בעניין הצו המניעה שהתבקש הגיעו הצדדים בעצמם להסכמה על פיה הנתבעות יסירו מתחנות הדלק המופעלות על ידן את הסמלים המזוהים עם סימניה המסחריים של התובעת, קרי את השם 'דלקי', את הצבעים, את הפונט ואת הרקע.

טענות התובעת על-אודות זיהוי סימן המסחר הרשום שלה, מאפייניו ופרטיו לא נסתרו. הוכח כי לתובעת סימן מסחר רשום לפי הפקודה אשר מורכב מעיגול שצבע הרקע שלו אדום ובתוכו מופיע הכיתוב 'דלק' באותיות דפוס לבנות; מאפייני הכיתוב והיחס בינו לבין הרקע הצבעוני שמקיף אותו הם חלק מסימן המסחר. הדמיון הרב בין השילוט בתחנות לבין סימן המסחר של התובעת בולט והשוואת סימן המסחר הרשום של התובעת לתצלומי השילוט בתחנת לא מתיר ספק בעניין.

התובעת העלתה שתי עילות לתביעה. האחת, עוולת גניבת עין לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. השניה, הפרת סימן המסחר הרשום של התובעת ומתן סעד בשל כך לפי סעיף 59 לפקודה. אף שבכתב-התביעה נזכרה עילה בגין עשיית עושר ולא במשפט היא נזנחה בהמשך ( לא ברור לכותב מאמר זה למה ) .

על-פי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר, "במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א".  לשם בחינת ביצועה של עוולת גניבת עין, כמו גם לשם קביעת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר, יש להחיל את אמות-המידה המשולבות שביטוין במבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות, ומבחן נסיבות העניין.

על-יסוד הדיון שהובא לעיל בחלק 1 יש לקבוע כי המבחן של זהות המראה מתקיים כאן; לא-זו-אף-זו, הוא מתקיים באורח ברור ומובהק. מבחן זה הוא השיקול המרכזי שעל-פיו תיקבע אחריות הנתבע לשימוש מפר בסימן מסחר של אחר זולתו. "מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו [...]. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם [...]" [עניין טעם טבע, עמ' 451].

בסופו של דבר נקבע על ידי בית המשפט הנכבד כדלקמן :

.כל אחת מהנתבעות תשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: פיצוי בסך של 100,000 ₪ שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד יום פסק-הדין; סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות ההליך ליום פסק-הדין; שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 23,600 ₪ ליום פסק-הדין. בפסיקת ההוצאות הובאו בחשבון הוצאות הדיון בסעד הזמני, כמתחייב מהסכמת הצדדים ומן ההחלטה שנתנה לה תוקף.

לחץ כאן לעיון בפסק הדין